בשנים האחרונות התמודדתי עם אתגרים משמעותיים. נשרתי מהתואר כי הוא הרגיש לי "קשה מדי" ודרש יותר מדי זמן. בחרתי להתמקד בסטארטאפ שלי שהיה במצוקה, כי אחרי הכל, איך אוכל לסיים תואר ולבנות חברה מצליחה בו זמנית? אבל האמת היא שגם הסטארטאפ היה קשה. לקוחות באו והלכו, דברים נשברו, והתקדמות נראתה חמקמקה. האמנתי במנהיגות שלי ובמוצר שלי, אבל לא הצלחתי למכור, והתסכול כרסם בי. לא עבר זמן רב עד שפיתחתי תפיסה רעילה, שבה שכנעתי את עצמי שאני לא מוכר טוב ואולי אני לא חד כפי שחשבתי. הספקות האלה גרמו לכל מה שרציתי לעשות להרגיש מאיים יותר. זה לא היה קול רועם, אבל הוא היה שם — כל הזמן מערער אותי. בהדרגה, התחלתי להזדהות עם הנרטיב הזה של חוסר יכולת, במיוחד בתחומים שבהם רציתי להצטיין.

ואז פרצה המלחמה בישראל, ויחד איתה הגיע טלפון מהאוניברסיטה.

"היי, אוהד? רק רציתי לבדוק בנוגע לדחייה שלך וליידע אותך שזו השנה האחרונה שבה תוכל להשלים את התואר שלך."

סיפרתי לאשתי ונאבקתי מול כל אדם טוב לב שניסה לשכנע אותי לסיים את מה שהתחלתי. טענתי שזו לא הבחירה הנכונה עבורי. אחרי הכל, איך אני — אדם שנאבק עם דרישות החיים — אוכל להשלים תואר, להחיות את החברה ולנהל את כל זה תוך כדי שירות במילואים? אבל אשתי, כמו תמיד, ייעצה, ואני הקשבתי. (האמת היא, שהיה לי חלום להרצות באוניברסיטה — חלום שהיה עומד להיקבר).

כשהייתי עם הגב לקיר, משהו השתנה — הפרספקטיבה שלי. המלחמה לימדה אותי להתמקד במה שבאמת חשוב. גדלתי באותם רגעים, ניקיתי את הפחדים של "מה אם" והתמקדתי ב"איך אני רוצה שהדברים יהיו?" איך רציתי לתפקד? איך רציתי להתמודד עם המצב? החלטתי שאני רוצה לטפל בחברה ולהתמודד בצורה הטובה ביותר בשמירה על מה שבנינו. בחרתי להתמודד עם הקורסים שנותרו לי — לא רק כדי לעבור, אלא כדי ללמוד וליהנות מהידע, ללא קשר לתוצאה. זה לא היה משנה אם הייתי מבריק או מוכר טבעי.

מה שחשוב היה איך אני ניגש לתהליך ואיך אני משתפר בדרך, ולא רק להתמקד בתוצאה הסופית.
בשלב הזה, אני אמור לשתף את התוצאה; כאילו הקוראים מחכים לראות אם המסע היה שווה את זה. ישנה ציפייה שהתוצאה תאמת את הסיפור שסיפרתי, כדי לשפוט אם מה שעשיתי היה נכון או לא על פי התוצאה... אבל לפני שאחשוף את התוצאות, יש כמה לקחים חשובים שלמדתי:

במהלך החיים, אנחנו מאמצים זהויות: "אני לא טוב במתמטיקה," "אני לא יודע לשיר," "אני לא יודע אנגלית," "אני לא יודע למכור," או "יהיה לי קשה מדי להתחיל משהו מאפס." זהויות אלו לרוב מגיעות עם סימן קריאה חזק. אני מזמין את כולם, כולל את עצמי, להחליף את סימן הקריאה הזה בסימן שאלה גדול — לאתגר את הזהויות שלנו ולהכניס גמישות. רק כך נוכל לאמץ כל זהות שנרצה.

הלקח השני שלמדתי הוא שהשגת יותר אינה עניין של זמן — אלא של לעשות את מה שצריך, גם כשזה קשה ולא נוח. זה להתמיד במשימות הנדרשות, גם אם הפחד מנסה להסיט אותנו, ולבחור את מה שנכון על פני מה שקל, במקום להסתמך על הרגלים שמשאירים אותנו באזור הנוחות.

לפעמים, ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא לא ביכולת — אלא באמונה.
אז כן, סיימתי את התואר עם ציונים שיכולתי רק לחלום עליהם. כן, הצלחתי לגייס עוד כספים, וכן, הצלחתי למכור את המוצר שלנו בקצב מדהים. שיניתי את האמונות שלי על עצמי, והכי חשוב, הוכחתי לעצמי שהיחיד שמגביל אותי — זה אני.

‍